פסק-דין בתיק בש"ם 1059/11

1.        לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם גיא שני מיום 26.1.2011, במסגרתה הורה הרשם על מחיקתו של הליך ערעור, שהוגש לבית משפט זה על ידי המערערת (עע"ם 9503/10), מחמת איחור בהגשתו.

השתלשלות ההליכים עד כה

2.        המערערת עתרה, בצירופם של מספר אחרים, לבית המשפט המחוזי מרכז כנגד המשיבים, בקשר לאישורה של תוכנית בנייה בעיר נתניה. ביום 8.11.2010 נערך הדיון בעתירה. בתום הדיון, המליץ בית המשפט למערערת (כמייצגת כלל העותרים בפניו) לחזור בה מן העתירה. בתגובה להמלצה זו, הצהירו המשיבים כי לא יעמדו על פסיקת הוצאות לעותרים ככל שאלו ימשכו את העתירה, ואילו המערערת, יצאה לשתי הפסקות, באישורו של בית המשפט, על מנת להפוך בדבר ולהתייעץ. בשובה מהפסקות אלו, ביקשה המערערת כי בית המשפט יתיר לה שהות בת 24 שעות לגיבוש תשובתה. או אז, נתן בית המשפט "פסק דין" (כך בכותרת המסמך; להלן: ההחלטה הראשונה), וזה הוקרא באותו מעמד בפני הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע כי העתירה תימחק. בנימוקיו, הסביר בית המשפט כי עד למעמד הדיון, ועל אף שטענה בעניין זה הועלתה כבר בתגובתם המקדמית של המשיבים, לא צירפה המערערת תצהיר לעתירה. גם במהלך הדיון לא עלה בידה לעשות זאת. בנסיבות אלו, לא ראה בית המשפט לנכון להעניק לה ארכה להגשתו. עוד נקבע, כי מחיקת העתירה איננה מיוסדת על נימוק אי הגשת התצהיר לבדו, אלא שלכך מצטרפת קביעתו לפיה דינה של העתירה להידחות אף לגופה. את טעמיה של סברה זו פירט בקצרה. בסוף ההחלטה הראשונה קבע בית המשפט כך:

"בכל נסיבות העניין, אני מוחק את העתירה.

העותרים ביקשו להודיע אם הם חוזרים בהם מהעתירה, הם ביקשו שהות של 24 שעות, ואת שאלת ההוצאות אפסוק לאחר שאקבל את הודעתם".

           ואולם, השהות בת 24 השעות לא הספיקה למערערת ופעמיים לאחר מתן ההחלטה הראשונה פנתה היא לבית המשפט בבקשה להארכת המועד לתשובתה. לבסוף, ביום 17.11.2010, הודיעה המערערת כי העותרים מבקשים לדחות את הצעת בית המשפט למחיקת העתירה, ומבקשים כי, בנסיבות, יימנע בית המשפט מפסיקת הוצאות (ולחלופין יקבע הוצאות נמוכות). בית המשפט אפשר למשיבים להגיב להודעה, וביום 22.11.2010 נתן החלטה בה קבע "בהשלמה לפסק הדין מיום 8.11.2010" את סכום ההוצאות בהן יחויבו העותרים (להלן: ההחלטה השנייה). ביום 23.12.2010 הגישה המערערת (הפעם לבדה) ערעור על החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי, אותה כינתה "פסק דין". עם זאת, נימוקי הערעור התייחסו לאמור בהחלטה הראשונה. בתגובה, הגישו המשיבים 11-3 בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו. לשיטתם, ההחלטה הראשונה היא-היא פסק הדין עליו מבקשת המערערת לערער, ואילו ההחלטה השנייה היא אך בגדר החלטה אחרת הטפלה לו. כיוון שהערעור הוגש 45 ימים לאחר מתן ההחלטה הראשונה, הרי שהוא הוגש באיחור ובניגוד לתקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות בתי משפט לענינים מינהליים) ויש למוחקו. המערערת מצידה, התנגדה לבקשה וטענה כי ההחלטה הראשונה היא בגדר החלטה אחרת. לטענתה, מדובר במעין טיוטה המבהירה לעותרים מה צפוי להיות פסק הדין באם לא ימשכו את עתירתם. ההחלטה השנייה, שהתקבלה לאחר תשובת העותרים, היא-היא פסק הדין לטענתה, ומשהוגש הערעור 30 ימים לאחר נתינתה, אין למוחקו.

           הרשם קיבל את עמדת המשיבים והורה על מחיקת הערעור. נקבע, כי ההחלטה הראשונה, נוכח מהותה, היא פסק הדין בעתירה. בית המשפט המחוזי, כך נקבע, הכריע בעתירה כבר בהחלטתו הראשונה והותיר אך את ההכרעה בפסיקת ההוצאות להודעת המערערת. כיוון שכך, ומאחר שאין בהחלטה משלימה לעניין גובה ההוצאות כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת הערעור, נקבע כי הערעור הוגש באיחור. הרשם הוסיף כי המערערת נמנעה מלהגיש בקשה להארכת מועד (ואף לא הגישה בקשה חלופית להארכת מועד בתגובת לבקשת המחיקה), וקבע כי במצב דברים זה אין מנוס ממחיקת הערעור על הסף.

           מכאן הערעור שלפניי.

טענות הצדדים 

3.        לטענת המערערת, קביעתו של הרשם אינה עולה בקנה אחד עם המבחנים הקבועים בפסיקה להבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת. לטענתה, על פי מבחני המהות שנקבעו בפסיקה, ההחלטה הראשונה הינה בגדר החלטה אחרת שכן מדובר בהחלטה שאיננה מסיימת את ההליך בין הצדדים. הילוכה של טענתם העיקרית הוא כדלקמן: משנתן בית המשפט את פסק דינו אין הוא יכול לבטלו (למעט מקרים חריגים, המעידים על הכלל, שאינם רלוונטיים לענייננו). בית המשפט העניק למערערת אפשרות למשוך את העתירה. משיכת העתירה, לו הייתה נוקטת בה המערערת, הייתה מעקרת ומבטלת, למעשה, את פסק הדין שניתן - לא ייכון פסק דין ללא העתירה שעל בסיסה הוא ניתן. כיוון שאין באפשרותו של בית המשפט לבטל פסק דין שניתן, גם לא בדרך של קבלת הודעה מצד המערערת לפיה היא מושכת את העתירה, הרי שאין מדובר בפסק דין, וודאי שכך, בהינתן ההכרעה הנוספת בה היה מחויב בית המשפט עם קבלת הודעת המערערת. שכן, נוכח הכרעה נוספת זו, אין לומר כי הדיון בתיק, עובר למתן ההחלטה השנייה, נסתיים ונסגר. משכך, אין ההחלטה הראשונה עומדת במבחן ל"זיהויו" של פסק דין, הקבוע בפסיקה, והיא בגדר החלטה אחרת, "טיוטת" פסק דין, ותו לא. ההחלטה השנייה היא פסק הדין במקרה זה והערעור עליו הוגש במועדו.

           לחלופין, טוענת המערערת, ככל שייקבע כי צדק הרשם בקובעו כי ההחלטה הראשונה היא פסק הדין בעתירה, שגגה נפלה לפניו משקבע כי אין מנוס במקרה זה מלהורות על מחיקת הערעור, משלא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו. לטענתה, במקרה מיוחד כגון דא, וכאשר מדובר בעתירה העוסקת בנושא ציבורי חשוב, היה על הרשם להפעיל סמכותו ולהאריך מועד הגשת הערעור, מיוזמתו הוא.

4.        המשיבים מצידם, מתנגדים לקבלת הערעור. המשיבים 11-3 חוזרים על עמדתם לפיה ההחלטה הראשונה מהווה את פסק הדין בעתירה. זו, סגרה את הגולל על כל טענותיה של המערערת וסיימה את הדיון בתיק. פסק הדין לא ניתן "על תנאי", לטענתם, ולעניין זה, סומכים הם את ידיהם על האמור בהחלטת הרשם. הילוכה של טענתם העיקרית הוא כדלקמן: בית המשפט המחוזי הסכים, למעשה ובטובו, לתת תוקף להסכמת הצדדים לפיה, במידה ותבקש העותרת לחזור בה מן העתירה, יבוטל פסק הדין מעיקרא ולא ייפסקו הוצאות למערערת. המשיבים יזכו מצידם לסיום ההליך, והמערערת, אם כך תחליט, לא תהא חשופה לפסיקת הוצאות כנגדה. זאת, על פי הטענה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לעשות, בהתאם לסעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) לפיו: "בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן." ואין הדבר חריג הם טוענים. לטענתם, לא אחת וכעניין שבשגרה - הננקט על דרך הכלל, כך הם מודים, כאשר ההליך תלוי ועומד בפני ערכאת הערעור - מסכימים הצדדים להליך לביטול פסק הדין שניתן בערכאה הקודמת, ובית המשפט נותן להסכמתם תוקף של פסק דין. יוצא אם כן, לטענתם, כי פסק הדין בעתירה ניתן כבר בהחלטתו הראשונה של בית המשפט, ובצדק קבע הרשם כי דין הערעור להידחות מחמת איחור בהגשתו. ועוד, לטענתם יש לדחות את טענת המערערת לפיה היה על הרשם להעניק לה ארכה להגשת הערעור מיוזמתו הוא. על פי הנטען, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אליה הפנתה המערערת, איננה חלה על מקרה זה (נוכח הוראותיה של תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים). התקנה הרלוונטית לענייננו היא תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. בתקנה 38 אין כל הוראה המאפשרת לרשם להאריך את מועד הגשת הערעור מיוזמתו. אפשרות זו מיוחדת שכן היא נוגדת את ההליך האדברסרי המקובל בשיטתנו המשפטית. כך או כך, לטענתם, המערערת לא הצביעה על נסיבות מיוחדות הקיימות במקרה זה, בשלן היה על הרשם להאריך מיוזמתו את מועד הגשת הערעור, ואין היא זכאית, בנסיבות, להארכת המועד.

           המשיבות 2-1 צירפו גם הן את התנגדותן, תוך שהן סומכות ידיהן על פסק דינו של הרשם ומלינות על כך שהמערערת לא טרחה להגיש, עד לשלב הערעור, בקשה להארכת מועד, ולו לשם הזהירות.

הכרעה

5.        הדיונים באולמות בתי המשפט הינם דינמיים ומשתנים. מתאימים הם עצמם לרב גוניות המאפיינת את התיקים השונים. לא אחת יידרש בית המשפט לתת מספר החלטות באותו התיק, ולעיתים תעלה שאלה בדבר סיווגה הראוי של החלטה - האם פסק דין, החלטה אחרת (שניתנה עובר לפסק הדין, ואולי דווקא לאחריו), פסק דין חלקי, או שמא פסק דין המכיל בתוכו תנאי. לרוב, תתעורר שאלה זו כשמחלוקת ניטשת בין הצדדים באשר לדרך הראויה להשיג על ההחלטה. במקרה זה, השאלה מתעוררת נוכח מחלוקת באשר למועד הראוי להגשת הערעור. עם זאת, המבחנים המקובלים לסיווג ישימים גם כאן, בשים לב למסגרת הדיונית המותווית בחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התשס"א-2000 ובתקנותיו. 

           על פי המבחן שנשתרש בפסיקה, ככל שמדובר בהחלטה המסיימת את ההליך בין הצדדים מדובר בפסק דין, וככל שנותרו עוד עניינים לדון בהם במסגרת ההליך מדובר בהחלטה אחרת (ראו: ע"א 39/60 אבשלום נ' קופת הפנסיה למורים (בפירוק מרצון) פ"ד יד 795, 799 (1960); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פס' 4 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 17.8.2006); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 756 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). מבחן פורמאלי זה קוסם בפשטותו. ואולם, נוכח המגוון הרחב של ההחלטות אותן מוציא בית המשפט תחת ידו, יזדקק המשתמש בו, לא אחת, לכלי עזר נוסף. כלי עזר זה מוצאים אנו בפסיקה, בייחוד ביחס להבחנה בין פסק דין חלקי להחלטה אחרת, בדמותו של מבחן הסעד. קרי, האם נתקבל או נדחה, אחד או יותר, מן הסעדים המבוקשים בהליך (ראו: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט פ"ד נא(4) 354, 363 (1997); ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ פ"ד נד(2) 145, 155-153 (2000); בש"א 3452/10 סאלם נ' רמת חובב, מועצה מקומית תעשייתית, פס' 3 לפסק הדין (לא פורסם, 9.8.2010)). יתרה מכך, באשר להחלטות שניתנו לאחר מתן פסק דין, נקבע כי המבחן הפורמאלי איננו ישים. תחתיו, הוחל מבחן מהותי הבוחן את תוכן ההחלטה: ככל שמדובר בהחלטה הטפלה למחלוקת בין הצדדים גופה, כגון החלטה הנוגעת לביצועו או יישומו של פסק הדין, הרי שמדובר בהחלטה אחרת (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); ע"א 7790/10 MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישן בע"מ, פס' 5 להחלטה (לא פורסם, 2.12.2010); זוסמן, 767). כפי שיוסבר להלן, יישום מבחנים אלו על המקרה דנן, מוליך למסקנה אחת, לפיה החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי היא-היא פסק הדין בעתירה.

           כפי שציין הרשם, בית המשפט המחוזי נקט בהכרעתו הראשונה במנגנון הכרעה (או "מינוח", במילותיו של הרשם), שאינו שגרתי. הצדדים הציגו בפניי שתי אפשרויות פרשניות למנגנון זה: על פי הפרשנות המוצעת על ידי המערערת ההחלטה הראשונה הינה "טיוטת" פסק דין. למעשה, כיוון שאין אנו מכירים, בשיטתנו המשפטית, באפשרות לפיה בית המשפט יוציא תחת ידיו הכרעה חתומה שהינה בגדר "טיוטה בלבד" - חסרת כל משמעות ונפקות משפטית - יש לקרוא את הצעתה הפרשנית של המערערת כך, שלשיטתה, ההחלטה הראשונה הינה פסק דין על תנאי, ששכלולו התבצע עם מתן ההחלטה השנייה. על פי הפרשנות המוצעת על ידי המשיבים, ההחלטה הראשונה היא בגדר פסק דין, אותו רשאי היה בית המשפט לבטל בהחלטה מאוחרת יותר על יסוד הסכמת הצדדים. פרשנויות אלו, שתיהן, אין בידי לקבל.

           משיצא פסק דין לאוויר העולם, המסדיר את המצב המשפטי בין הצדדים להליך, יידרשו טעמים כבדי משקל וקיומן של נסיבות מיוחדות על מנת שיוכל ויסכים בית המשפט, אשר הוציא את פסק הדין, לבטלו. בייחוד כך, כאשר פסק הדין מכיל בתוכו קביעות עובדתיות ומשפטיות באשר למקרה שהובא בפניו. דוגמאות לנסיבות מיוחדות שכאלו, מוצאים אנו בחקיקה ובפסיקה. כך, למשל, כאשר מדובר בפסק דין שניתן על פי צד אחד (תקנה 18 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים; תקנות 201 ו-214 לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 109/62 פרחודניק נ' פקיד השומה, תל-אביב פ"ד טז(3) 1830, 1831 (1926); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד 240-239 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: לוין), שם גם מובעת הדעה לפיה בית משפט רשאי לבטל בעצמו גם פסק דין שנתן בהעדר סמכות עניינית (בעמ' 242)); כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי פסק הדין הושג עקב מרמה (ראו: ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (לא פורסם, 25.2.2010)); וכאשר נתגלו, לאחר מתן פסק הדין, ראיות נוספות שיש בהן כדי לשנות את ההכרעה מיסודה, ולא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין (ראו: ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ פ"ד נז(3) 366, 371 (2003)). החוט המקשר בין מקרים אלו הוא כי נמצא לו, לבית המשפט, כי קיים אינטרס (לצדדים ולציבור) נוגד, בעל עוצמה, העולה במשקלו על האינטרס (לצדדים ולציבור) שבסופיות הדיון וביציבותו וודאותו של פסק הדין שניתן. במקרים אלו, אין מנוס מביטולו של אותו פסק דין. ואולם, מקרים אלו הינם חריגים ובהתקיימם, יפעיל בית המשפט את כוחו בזהירות ובמשורה. אמון הציבור במערכת בתי המשפט, האפשרות להסתמך על פסק דין שניתן ועקרון סופיות הדיון מונעים מבית המשפט לבטל, חדשות לבקרים, פסקי דין שיצאו תחת ידיו. זהו אינו אלא העקרון הידוע בדבר "גמר המלאכה" (functus officio). לפי עקרון זה, לא ניתן לשנות או לבטל פסק דין שניתן, בכפוף לסייגים, אלא באחת מדרכי ההשגה הקבועות בדין (ראו:  לוין, 183; ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ פ"ד נז(5) 462, 475 (2003) (להלן: עניין שטרית)).

           סוג נוסף של מקרים בהם הוכרה סמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין שנתן, הוא כאשר בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, ולאחר מכן ביקשו אלו לחזור בהם מהסכמתם. על כך, ועל ההבחנה לעניין זה בין פסק דין שבהסכמה לבין פסק דין "רגיל", עמד השופט זוסמן בע"א 597/69 רייכמן נ' פקיד השומה, תל אביב פ"ד כו(2) 826, 831-830 (1970) (להלן: עניין רייכמן):